<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי</h1>
<h2>דף ח:</h2>
גרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו שלש סכינין, אחת ששוחט בה, ואחת שמחתך בה בשר, ואחת שמחתך בה חלבים. ואקשינן ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך בה חלבים ופרקינן גזירה שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך יחתוך בה בשר. פי' שאילו חתך חלבים ואחר כך בשר צריך שפשוף גדול יותר מכדי שפשוף הדחה מחמת דם, כדי להעביר שמנינות החלב שנסרך בבשר, ושמא ישכח לשפשף היטב כדבעי. ואמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהיו לו שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. וליתקין ליה חדא ונדיח בו בשר והדר מדיח בו חלבים, גזירה שמא ידיח חלבים ואחר כך בשר, כלומר וידבק שמנינות החלב בבשר. ולפיכך צריך להזהיר מנקרי הבשר להיות להם שני סכינין, אחד לחלב ואחד לבשר. ועכשיו ראיתי כל מנקרי בשר שאין להם אלא סכין אחד. ומנהגן של ישראל תורה היא. ונראה לי שסמכו על דבר זה, שלא הצריכו סכין שנייה אלא משום חתיכת חלבים ממש, אבל גיד ושומנו אינן שמנין כל כך שידבק מהן בסכין. ונהגו להיות לפניהם סמרטוט קשה לקנח סכין בכל פעם ופעם כדי להסיר שמנינות החלב הדבק על הסכין. וצריך להיות אדם רגיל ללמד בתוך ביתו להדיח את הבשר יפה יפה ולשפשף היטב כדי לצאת ידי ספיקות אלו.
וגרסינן התם אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילויה בשרא, דדאיב תרבא ובלע בשרא. ואקשינן אי הכי כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע כפלי. ופרקינן קרמא איכא ופסיק מתתאי. ואקשינן אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא. ופרקינן איכא וקליש, ואיידי דממשמשא ידא דטבחא מיפתת. ופירשו בתוספות דדווקא בעוד שהם חמים, אבל לאחר שנצטננו מותר, וקרא כתיב (ויקרא ט') וישימו את החלבים על החזות. ופרש"י ז"ל דדאיב תרבא ובלע בשרא, שהחלבים והבשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר. נראה מדבריו דאפילו בדיעבד הבשר אסור. ושמא בקליפה סגי ליה, שהרי אינו רותח גמור, ודיי אם יהיה כרותח דבית השחיטה דסגי ליה בקליפה אפילו לרב. ועוד דבשר צונן הוא, ואפילו היו החלבים חמים, דהא קיימא לן כמאן דאמר (פסחים ע"ו, א') חם לתוך צונן תתאה גבר, ואין התחתון בולע אלא כדי קליפה. והר"ם במז"ל (פ"ז ממא"ס הי"ט) כתב בכל אלה שאינן אלא לכתחילה. משמע שהוא מפרשה מטעם שמא ישכח מלשפשף היטב, אבל בדיעבד בשפשוף גדול דיי לו גם בזה. וקשה לי קצת דהא דאיב תרבא ובלע בשרא קאמר.
<h2>דף טו:</h2>
מיהו לא אמרו בבשר שמותר באומצא ובצלי בלא מליחה, אלא בששחט את הוורידין, הא לאו הכי אסור עד שיחתוך אבר אבר ויצלה, או שיחתוך אבר אבר וימלח, שהרי בעוף אסרו בצלי בשלא שחט את הוורידין, ולא התירו בבהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הוורידין הדם כנוס הוא ומובלע בחוטי הבשר ואסור. ומיהו מסתברא לי דבחטיטת חוטי דם שבבשר מותר, שהרי אמרו (ט"ו, ב') השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וסתם שוחט בהמה אינו שוחט את הוורידין. ועוד שמיעא לי משובר מפרקתה של בהמה, דאיבעיא להו בפרק כל הבשר אם מותר לאכול ממנה באומצא, דאלמא דדווקא בשובר מפרקתה ומשום שמבליע דם באיברים, הא בשאינו שובר מפרקתה, ואע"פ שלא שחט את הוורידין, באומצא שרי, אלמא משמע מיהא דבחטיטת חוטי דם שבבשר שרי. אבל ה"ר משולם ז"ל כתב באסור משהו דאסור לאכול אפילו בצלי בלא חתיכת אבר אבר אלא אם כן שחט את הוורידין ושני סימנין ואפילו בעוף, דאפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בוורידין, בסימנין מיהא מודו, שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני הסימנין שאין מקום לדם שיצא משם, ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו (כ"ז, א') השוחט אחד בעוף, הא לכתחילה בעינן שנים. ועוד דהא אמרינן בפרק השוחט (כ"ט, א') חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא דאי אשמעינן קדשים, התם הוא דבעינן רובא משום דלדם הוא צריך, אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימן יוצא, כל שכן שאין דם כל האיברים יוצא בסימן אחד. והילכך צריך לבדוק בוורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהן או רובן והוורידין צריכין חתיכה כמו שאמרו בסימנין. וגם ה"ר אברהם בר' דוד כתב כן באסור משהו, וזה לשונו לצלי מיהא מיתכשרא כולהו בחתיכת הוורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצי ליה שפיר. ע"כ. ומיהו לדידי קשיא לי דהא ודאי לר' יהודה בששחט וושט או קנה ושני וורידין סגי לה ולא בעי חתיכת איברים כלל, וכדתנן (כ"ז, א') ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ושני וורידין סגי ולא בעי חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעי חתיכת אבר כלל, כדתנן השוחט אחד בעוף שחיטתו כשירה, ובודאי בלא חתיכה קאמר, מדקתני עלה ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, כלומר אינו מותר בלא חתיכה עד שישחוט את הוורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר' יהודה מודה, דוורידין אינן בתורת שחיטה, וכדאסיקנא התם (כ"ח, ב').
<h2>דף מט:</h2>
אי זה חלב אסור. שנינו בברייתא בפרק אלו טריפות (מ"ט, ב') את החלב המכסה את הקרב, ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף, אף כל קרום ונקלף. ר' עקיבא אומר מה חלב שעל הקרב תותב קרום ונקלף, אף כל תותב קרום ונקלף. ומיהו לאו כל תותב קרום ונקלף אסור, אלא כל שהוא תותב קרום ונקלף ושאינו מכוסה בתוך הבשר, אבל מכוסה בתוך הבשר מותר. דגרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ג, א') אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר. וקא מפרש טעמא התם, משום דכתיב ואת החלב אשר על הכסלים, שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים. ואקשינן והאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חיוורא דתותי מיתני אסיר, ופריק אביי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. ואמר ר' יוחנן אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא, נהירנא כד הוינן בי מדרשא אמרינן בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. וגרסינן התם (צ"ב, ב') אמר רב ששת אמר רב אשי חוטי חלב אסורין ואין חייבין עליהן, כלומר אסורין מדרבנן, חוטי כוליא אסורין ואין חייבין עליהן. לובן כוליא, רב ור' חייא, חד אסר וחד שרי; רבא ממרטיט ליה, ר' יוחנן ממרטיט ליה, כלומר מסירין ממנו אפילו מה שבתוך הכוליא, רב אסי גיים ליה, כלומר שאינו מסיר ממנו אלא מה שהוא מגולה. אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא, דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר, אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים, הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות. ולעניין פסק הלכה, הרב אלפסי והר"ם במז"ל (פ"ז ממא"ס ה"ז) פסקו כרב אסי, מדפסק אביי כוותיה ומייתי לה מדשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, וקיימא לן כשמואל, דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ושמעתי שכן פסק רב אחא משבחא גאון ז"ל. ונראה דאינהו ז"ל לא גרסי הכא רבא ממרטיט ליה, אלא רבה, דאילו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, וזו אינה מהם. ומיהו יש תימה בדבריהם, דבכל הנוסחאות גרסינן רבא, ועוד דהוה ליה רב אסי לגבי ר' יוחנן, וקיימא לן כר' יוחנן דרביה הוא. ורש"י ז"ל פסק כרבא ור' יוחנן דממרטי ליה. וכן פסקו ה"ר זרחיה והרב בעל התרומות. ומכל מקום כולהו פסקו כשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, דהא ליכא מאן דפליג עליה. ותדע לך דהא ר' יוחנן דפליג בכוליא אית ליה כשמואל, וכדקאמר אנא לא טבחא אנא ולא בר טבחא אנא וכד הוינא בי מדרשא אמרי בהמה בחייה אפרוקי מיפרקא. ואם תאמר אם כן מאי שנא חלב שבתוך הכליות דאסרי, איכא מאן דאמר דהתם כיון דאמר רחמנא ואת שתי הכליות, הרי חלב שבתוך הכליות אמור, אם כן לא איצטריך קרא למיסר אלא שעל הכליות, דמה שבתוך הכליות כבר נאסר כדאמרן, אבל חלב שבתוך הכסלים כיון דלא סלקי לגבוה, אם איתא דמה שבתוך הכסלים מיסר אסיר לא הוה ליה למיכתב אשר על הכסלים, אלא מדכתב רחמנא הכי שמע מינה דחלב שבתוך הכסלים שרי. ומיהו קשיא לי דכל כי האי גוונא לא שתיק גמרא מיניה, ואם איתא, כי אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא וכו', הוה ליה לתלמודא למימר ולא היא, דשאני התם דמדאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור. אלא נראה לי כמו שפסק הרב אלפסי ז"ל עיקר. והא דרבא ור' יוחנן דממרטי ליה, דילמא מדת חסידות ולהחמיר על עצמן, דהא לא אמרינן רבא אסר ור' יוחנן אסר, כדאמרינן רב ור' חייא חד שרי וחד אסר. והא דאמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא, משום דאיהו שרי בהדיא, אבל מדרבא ור' יוחנן לא איסורא שמעינן ולא היתירא לעלמא שמעינן. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה מדשמואל, דהא אפילו רבא ור' יוחנן מודו בה, ומדאורייתא מישרו שרו לה. יש לומר דמשום דפליגו ביה רב ור' חייא וחד מינייהו אסר, אמר אביי דמדאורייתא שרי מדשמואל, ומדאמר שמואל מותר שמע מינה דמותר לגמרי קאמר ואפילו מצות פרוש אין בו. כך נראה לי.
גרסינן בפרק אלו טריפות אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' הושעיא חלב שעל הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משם אבותיו. ותניא את כל החלב אשר על הקרב, להביא חלב שעל גבי הדקין, כלומר ריש מעיא באמתא דאמר רב יהודה דבעי גרירה כמו שכתבנו למעלה, ור' עקיבה אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה. ואפיכנא דר' ישמעאל לר' עקיבה, דר' ישמעאל אמר להביא חלב שעל גבי הקיבה, ור' עקיבה אמר להביא חלב שעל גבי הדקין אבל שעל גבי הקיבה מותר. וגרסינן התם (נ', א') דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי דאייתרא. איכא דאמרי דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאקשתא. וקיימא לן כלישנא קמא דבאייתרא פליגי אבל דאקשתא לכולי עלמא אסיר, דאמרינן התם אמר רבא שמעית מיניה דרב נחמן תרתי חמצא ובר חמצא, חד סתים וחד לא סתים, כלומר חלב טהור סותם וחלב טמא אינו סותם, וחמצא היינו דאקשתא ובר חמצא היינו דאייתרא כדאיתא התם, וקאמר דחד מינייהו סתים ואפילו לבני בבל דלא אכלי ליה כיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה, וכדאמרינן התם אמר רב נחמן אינהו אכלי ליה וסתים, אנן מיסתם לא סתים לן, בתמיה, ובודאי דהא אליבא דלישנא קמא אתיא, דאילו ללישנא בתרא חד דלא סתים לא משכחת ליה, דכיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה לבני בבל מיסתם נמי סתים. ועוד דסוגיין דבפרק מקום שנהגו (פסחים נ"א, א') כלישנא קמא אתיא, דאמרינן התם כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא, עאל לגביה רב אויא וכסייה, אלמא אפילו דאייתרא נמי לא אכלי בני בבל ובדידיה הוא דפליגי, אבל דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר. גרסינן התם (נ', א') אמר רב אויא הוה קאימנא קמיה דר' אמי קמוץ והבו ליה ואכל, פרש"י ז"ל קמוץ, שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאייתרא, מפני שהחלב עליו ואוכלין השאר. שמעיה דר' חנינא הוה קאים קמיה דר' חנינא, אמר ליה קמוץ והבו ליה דייכול, חזייה דהוה מחסם, אמר ליה בבלאי את, גום שדי. ולעניין פסק הלכה, כתב רש"י ז"ל דלדידן תרוויהו אסירן, דבתר בבל גרירינן, דאנן בני גולה אנן. אבל הרב אלפסי ז"ל כתבה להא דר' יצחק בר נחמני דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בה היתר כדר' ישמעאל משום אבותיו וקיימא לן כוותיהו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משום אבותיו דשרו, וכהני נמי נהגו בו היתר, וכמה רבנן סמכי אכלי ליה, לדידן נמי שרי, ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסור אנן לא חיישינן למנהגא, אלא היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג שרי.
במה נוהג. חלב נוהג בבהמה, שנאמר (ויקרא ז', כ"ג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ובפרק קמא דכריתות (ד', א') ילפי לה מקרא דכתיב (ויקרא ג', י"ז) חקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, דכתיב בעיניינא דקדשים, וקדשים בההוא עיניינא לא אית בהו חיה, אף כל חלב שור וכשב ועז כי כתיב ליה נמי סתמא לא איכא לספוקי בחיה, והא דפרט הכתוב שור וכשב ועז, אשמעינן קרא דבעינן דבר השוה בשלשתן, לאפוקי אליה דחולין דלא מיתסרא. ומיהו בכריתות בפרק דם שחיטה (כ"א, א') מרבי חלב כוי, ואפילו למאן דאמר כוי בריה בפני עצמה היא, דהתם מרבינן דמו מכלל ופרט וכלל, ואמרינן מאי קסבר, אי קסבר כוי ספיקא, איצטריך קרא למיסר ספיקה, ופרקינן אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא. ואמרינן אשכחן דמו, חלבו מניין, ת"ל כל חלב. ותנן בפרק שני של מסכת בכורים כוי יש בו דרכים שווה לבהמה. כיצד, חלבו אסור כחלב בהמה.
<h2>דף סז.</h2>
ואותן זבובין שבתוך הפולין שקורין קורקונש, אינן גדילין במחובר, וקודם שפרשו מן הפולין מותרין. וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן, שאין הדבר מצוי שיחזור לחורו אחר שיצא, וכדמשמע בשלהי פרק אלו טריפות, דגרסינן התם אמר רב הונא לא לישפי איניש שיכרא בשבתא באורתא, דילמא פריש ממנא לשיבתא והדר נפיל לכסא ועבר משום שרץ השורץ על הארץ. ואקשינן אי הכי גו חביתא נמי, דילמא פריש לדופנא דמנא והדר נפיל. ופרקינן התם היינו רביתיה. ואם איתה, אכתי ניחוש דילמא פריש לדופנא דמנא מאבראי והדר לגו חביתא, אלא דלשמא פירש ממקום רביתיה והדר לגוויה לא חיישינן. ואע"פ שסופן לצאת מן הפרי ולהיות פורחין, כיתושין שבאוכלוסין, אין נאסרין משום שרץ העוף, כיון שהם נוצרין מן הפרי עצמו, כדתניא השרץ השורץ על הארץ, להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין, ואוקימנא בשלא התליע באיביה, דאלמא כל כיוצא באלו אינן נאסרין משום שרץ העוף אלא משום שרץ הארץ.
ולעניין פירות שרגילין להתליע באיביהן אם צריך לחוש להם מספק אם לאו. נראה מדברי רש"י ז"ל שאין חוששין להם אלא בשהתליע ודאי, דבהא דאמר רב פפא הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין, פירש הוא ז"ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש, לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דאלמא משמע דדווקא שידוע שהתליעו ממש קאמר, הא מן הספק אין חוששין להם. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר הני פירי דהתליעו, ומאי שנא תמרי דנקט, ועוד דהא סתמא קאמר הני תמרי דכדא; אלא ודאי משום דתמרי התלעה מצויה בהם אסורין לאוכלן בלא בדיקה עד לבתר תריסר ירחי שתא, שכל שהדבר מצוי בו חוששין לו ואע"פ שהוא במיעוט, דלמיעוט המצוי חששו, כעניין שחששו לסירכות שבריאה. ואמרינן נמי בשילהי פירקין דאלו טריפות לא לישפי איניש שיכרא בליליא על גבי שיבתא, מאי טעמא דילמא פריש לשיבתא והדר נפיל לכסא, אלמא לפי שיבחושין מצויין בשכר חששו להם מן הספק, והכא נמי לא שנא. וכן כתב הר"ם במז"ל (פ"ב ממא"ס הט"ו) זה לשונו כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ע"כ. ולפיכך הפולין והעדשים הרכין אסורין לאוכלן בלא בדיקה, מפני שתולעת מצויה בהם באיביהן, מלבד הרחש הגדול הנקרא קורקו שגדל בפולין לאחר שנתלשו מאיביהן. ומכל מקום נראה דדווקא לכתחילה, אבל אם עבר ובשל בשאינו יכול לבדוק מותרין, כדרך שאמרו בבהמה שאם בא זאב ונטל בני מעיה שהיא עומדת בחזקת היתר. ועוד דהכא איכא תרי ספיקי חדא דילמא לא הוה ביה, ואם תימצא לומר הוה ביה דילמא נימוח ובטיל.
<h2>דף סז:</h2>
ולעניין תולעים הגדילים בפירות בעודן מחוברין בקרקע. גרסינן בפרק אלו טריפות (ס"ז, א') אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ. ואמרינן לימא מסייע ליה, דתני חדא על הארץ, להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבאוכלוסין ותולעת שבתמרים ובגרוגרות, ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים; מאי לאו אידי ואידי דאיתלע פירא גופיה, הא דאיתלע באיביה הא דלא איתלע באיביה. ודחינן לא, אידי ואידי דאיתלע באיביה, והא דאיתלע אילנא והא דאיתלע פירא. ודיקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ותולעת שבעיקרי גפנים שמע מינה. ודיקדקו מכאן רבינו יעקב ורבינו יצחק בר' אברהם ז"ל דלית הילכתא כשמואל. אבל בהלכות גדולות (סי' ס"ב) ובשאילתות דרב אחא (סי' פ"ד) פוסקין כשמואל, מדאמר רב פפא לעיל בפרקין דאלו טריפות (נ"ח, א') שמע מינה מדרב הונא דאמר כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש, הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה, הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריאן. אלמא הילכתא היא. והא דאמרינן הכא דדיקא נמי דקתני, לא דייקינן מינה דקישות שהתליע שריא, אלא דהא דקתני כל השרץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים, בשהתליע אילנא מיירי, ולא הויא סייעתיה דשמואל, ומיהו תיובתיה נמי לא הויא, ולעולם הא דקתני להוציא זיזין שבעדשים ותולעת שבתמרים בשלא התליע באיביה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות. וכן פסק הר"ם במז"ל (פ"ב ממא"ס הט"ו). ומלשון רש"י ז"ל נראה דדווקא כשהחור רחב כדי שיוכל הרחש להתהלך בתוכו, דהשתא קרינן ליה שרץ השורץ, שכך כתב בההיא דקישות שהתליע באיביה, דטעמיה דשמואל דכיון דמהלכת התולעת לתוך הקישות בעודה מחוברת שורץ על הארץ הוא, דמה שהיא מהלכת בתוך הקישות כאילו היא מהלכת על גבי קרקע. ועל כן דקדקו ממנו רבותינו בעלי התוספות דאותם התולעים הנמצאים בפולים, שאינם מהלכים בתוך הפרי אלא שהתולע גדל בתוכו, ואין חורו מחזיק יותר מגופו, מותר. ואינו מחוור, דכל תולע הגדל בתוך הפרי בעוד הפרי מחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כגדל על הקרקע, וההוא ודאי שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה. אלא בין כך ובין כך אסור. והיינו נמי דקאמר קישות שהתליע סתם, ואילו כן היה לו לפרש שלא כל שהתליע אסור.
ולעניין לבשל אותן פולין בלא בדיקה, יש מי שאוסר, שמא יצא הרחש מן הפרי על ידי המים, ואחר שפרשה ודאי אסורה. ולכך נהגו מקצת המדקדקים להרתיח המים תחלה יפה, ואחר כך משליכין הפולין לתוך המים הרותחין, כדי שימות הרחש בתוך חורו, וכשיפרש מן הפרי לאחר מיתה אין בכך כלום. וזו על דרך גירסת רש"י ז"ל דגריס בשלהי פרק אלו טריפות בעי רב יוסף פירשה ומתה מהו, דאלמא דווקא בשפירשה ומתה לאחר מיכן קא מיבעיא, אבל בשפירשה מתה מיפשט פשיטא ליה דשריא. אבל אותה הגירסא אין כל הנוסחאות שוות בה, דיש מקצת נוסחאות שגורסין פרשה מתה, וסלקא בתיקו, והילכך אע"פ שמתה ואחר כך פירשה אסורה מספק. ועל כן יש אומרים שצריך לשרותן תחילה במים צוננין כדי שיפרוש מחורו כל העתיד לפרוש, ואחר כך ישים במים רותחין ודיו בכך, ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכן ואוכל את השאר. ומכל מקום אני תמיה היאך מותרין בלא בדיקה תוך שנים עשר חודש מפני הרחש הקטן המצוי בהן באיביהן, וכל שאנו חוששין להן בעודן רכים מן הרחש המצוי בהן, לאחר יבשותן מי התירן, שהרי יכול אותו הרחש להתקיים כל שנים עשר חודש. ולפיכך כל שנים עשר חודש חוששין להן. דגרסינן בפרק אלו טריפות (נ"ח, א') אמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים שנים עשר חודש. אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה, הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריאן. אלמא תוך תריסר ירחי שתא אסירן. ולפיכך מסתברא לי דכל שנים עשר חודש אסורין בלא בדיקה.
ולעניין מורנא דבשרא וקוקני, והם התולעים הנמצאים בבהמה ובדגים. גרסינן בפרק אלו טריפות אמר רב משרשיא בריה דרב אידי קוקני אסירי, מאי טעמא מעלמא אתו. מתקיף לה רב אשי אי מעלמא אתו לישתכחו דרך בית הרעי. איכא דאמרי אמר רב שישא בריה דרב אידי קוקני שרו, מאי טעמא מיניה קא גבלי. אמר רב אשי פשיטא, משום דלא מישתכחן דרך בית הרעי. והילכתא קוקיני אסירי, מינם נאים ועייל באוסייה. וברוב הספרים מינם נאים כווארא ועייל באוסייה. פרש"י ז"ל קוקני, תולעת שבריאה ושבכבד. והקשה עליו רבינו תם ז"ל אם כן ליקשי לרב שישא ולרב אשי דשרו להו, מיהא דתניא התם ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה; ואע"ג דקא גבלי מינה. ולפיכך פירש רבינו תם ז"ל דבדגים מיירי. וכן פירשו הגאונים ז"ל. וכגירסת רוב הספרים דגרסי מאי טעמא מינם נאים כווארא ועייל באוסייה. והילכך בין דבשרא בין דכווארי אסירי. מורנא דבישרא אסירן, דכווארי שריין. אמר ליה רבינא לאמיה אבלע לי ואנא איכול, כלומר מוראנא דכווארי. ופי' מורנא תולעים הגדילים בבהמה בין עור לבשר. וכן בדגים. אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אחא בר נפחא לרבינא מאי שנא מדתניא ואת נבלתם תשקצו, לרבות דרנין שבבהמה. ופריק ליה [הכי] השתא בהמה בשחיטה מישתריא והני כיון דלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי, אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרו כי קא גבלי בהיתירא קא גבלי. ולא דמי לקוקני, שהם נמצאים במעי הדג, דהתם חיישינן דמעלמא אתו, וכדאמרינן מינם נאים כווארא ועייל באוסייה. ותולעים הגדילים בין בחתיכת דג בין בחתיכת בשר, כל שלא פירשו מישרא שרו, דההיא שעתא בהמה לא בעי שחיטה, וכי קא גבלי בהיתירא קא גבלי. דלא אסרו מורנא דבישרא אלא בשהתליע מחיים, אבל בשהתליע לאחר שחיטה אפילו דבשרא שרי, דהוה ליה כפרי שהתליע לאחר שנתלש. ודווקא בשלא פירשו, אבל פירשו אפילו על גבי חתיכה אסירי, וכדבעי רב אשי בתולעת שבתמרה פירשה על גבי תמרה מהו, וסלקא בתיקו ולחומרא.
<h2>דף פט:</h2>
במה נוהג. שנינו בפרק גיד הנשה (פ"ט, ב') גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. ונוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וכבר כתבתי דין גיד הנשה של שליל בשער החמישי של בית שני. ונוהג בכוי, דבכף הירך תלייה רחמנא, וכדגרסינן בכריתות בריש פרק דם שחיטה (כ"א, א') גיד הנשה שלו, כלומר של כוי, מניין, בכף הירך תלייה רחמנא, והאי אית ליה כף. והא דתנן נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל, (צ', ב') דלא כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין. ולית הילכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה, וכסתם מתני'. והא דתנן אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, (צ"ב, ב') בעי עלה ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגיל, אית לבהמה ולא עגיל, מאי, בתריה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. וסלקא בתיקו. והילכך אזלינן בתרויהו לחומרא, דאיסורא דאורייתא היא, ובין אית לעוף ועגיל ובין אית לבהמה ולא עגיל אסירי.
<h2>דף צב:</h2>
אי זה חלב אסור. שנינו בברייתא בפרק אלו טריפות (מ"ט, ב') את החלב המכסה את הקרב, ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף, אף כל קרום ונקלף. ר' עקיבא אומר מה חלב שעל הקרב תותב קרום ונקלף, אף כל תותב קרום ונקלף. ומיהו לאו כל תותב קרום ונקלף אסור, אלא כל שהוא תותב קרום ונקלף ושאינו מכוסה בתוך הבשר, אבל מכוסה בתוך הבשר מותר. דגרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ג, א') אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר. וקא מפרש טעמא התם, משום דכתיב ואת החלב אשר על הכסלים, שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים. ואקשינן והאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חיוורא דתותי מיתני אסיר, ופריק אביי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. ואמר ר' יוחנן אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא, נהירנא כד הוינן בי מדרשא אמרינן בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. וגרסינן התם (צ"ב, ב') אמר רב ששת אמר רב אשי חוטי חלב אסורין ואין חייבין עליהן, כלומר אסורין מדרבנן, חוטי כוליא אסורין ואין חייבין עליהן. לובן כוליא, רב ור' חייא, חד אסר וחד שרי; רבא ממרטיט ליה, ר' יוחנן ממרטיט ליה, כלומר מסירין ממנו אפילו מה שבתוך הכוליא, רב אסי גיים ליה, כלומר שאינו מסיר ממנו אלא מה שהוא מגולה. אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא, דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר, אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים, הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות. ולעניין פסק הלכה, הרב אלפסי והר"ם במז"ל (פ"ז ממא"ס ה"ז) פסקו כרב אסי, מדפסק אביי כוותיה ומייתי לה מדשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, וקיימא לן כשמואל, דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ושמעתי שכן פסק רב אחא משבחא גאון ז"ל. ונראה דאינהו ז"ל לא גרסי הכא רבא ממרטיט ליה, אלא רבה, דאילו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, וזו אינה מהם. ומיהו יש תימה בדבריהם, דבכל הנוסחאות גרסינן רבא, ועוד דהוה ליה רב אסי לגבי ר' יוחנן, וקיימא לן כר' יוחנן דרביה הוא. ורש"י ז"ל פסק כרבא ור' יוחנן דממרטי ליה. וכן פסקו ה"ר זרחיה והרב בעל התרומות. ומכל מקום כולהו פסקו כשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, דהא ליכא מאן דפליג עליה. ותדע לך דהא ר' יוחנן דפליג בכוליא אית ליה כשמואל, וכדקאמר אנא לא טבחא אנא ולא בר טבחא אנא וכד הוינא בי מדרשא אמרי בהמה בחייה אפרוקי מיפרקא. ואם תאמר אם כן מאי שנא חלב שבתוך הכליות דאסרי, איכא מאן דאמר דהתם כיון דאמר רחמנא ואת שתי הכליות, הרי חלב שבתוך הכליות אמור, אם כן לא איצטריך קרא למיסר אלא שעל הכליות, דמה שבתוך הכליות כבר נאסר כדאמרן, אבל חלב שבתוך הכסלים כיון דלא סלקי לגבוה, אם איתא דמה שבתוך הכסלים מיסר אסיר לא הוה ליה למיכתב אשר על הכסלים, אלא מדכתב רחמנא הכי שמע מינה דחלב שבתוך הכסלים שרי. ומיהו קשיא לי דכל כי האי גוונא לא שתיק גמרא מיניה, ואם איתא, כי אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא וכו', הוה ליה לתלמודא למימר ולא היא, דשאני התם דמדאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור. אלא נראה לי כמו שפסק הרב אלפסי ז"ל עיקר. והא דרבא ור' יוחנן דממרטי ליה, דילמא מדת חסידות ולהחמיר על עצמן, דהא לא אמרינן רבא אסר ור' יוחנן אסר, כדאמרינן רב ור' חייא חד שרי וחד אסר. והא דאמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא, משום דאיהו שרי בהדיא, אבל מדרבא ור' יוחנן לא איסורא שמעינן ולא היתירא לעלמא שמעינן. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה מדשמואל, דהא אפילו רבא ור' יוחנן מודו בה, ומדאורייתא מישרו שרו לה. יש לומר דמשום דפליגו ביה רב ור' חייא וחד מינייהו אסר, אמר אביי דמדאורייתא שרי מדשמואל, ומדאמר שמואל מותר שמע מינה דמותר לגמרי קאמר ואפילו מצות פרוש אין בו. כך נראה לי.
<h2>דף צג.</h2>
גרסינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש כרת, וזהו חלב שעל הקרב. ואמר ר' אבא אמר שמואל תרבא דאקליבוסתא אסור וענוש כרת, וזהו חלב שעל הכסלים. אמר רב יהודה ריש מעיא באמתא בעיא גרירא, וזהו חלב שעל הדקין. פרש"י כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרור חלב שעליהן עד אורך אמה, וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבה בפרק אלו טריפות. ורבינו חננאל ז"ל כן פירש, ומשם אחרים כתב שהיא המעיא הנמשכת מן הכרכשא ולמטה. ולא מיחוור, דכרכשא לא מיקריא מעיא אלא הדקין, וכדאמרינן (קי"ג, א') אין מחזיקין דם בבני מעים תרגומא הדרא דכנתא [מעיא] וכרכשא, ולעולם קורין אותה חלוחלת או כרכשא. והפירוש הראשון עיקר.
ואמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. חמשא חוטי אית בכפלי, תלתא מימינא ותרתי משמאלא, תלתא מיפצלי לתרי תרי, ותרי מיפצלי לתלתא תלתא; למאי נפקא מינה, דאי שליף להו אדמחמימי מישתלפי, ואי לא בעי לחטוטי בתריהו. ואמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דטחלי ודכפלי ודכולייתא משום תרבא, דידא ודלועא משום דמא; למאי נפקא מינה, הנך דמשום דמא אי חתיך ומלח להו שפיר דמי, והנך דמשום תרבא לית להו תקנתא. ואמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה חמשה קרמי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דטחלי ודכפלי ודכולייתא משום תרבא, דביעי ודמוקרי משום דמא. רב יהודה בר הושעיא הוה קליף טחלא ללוי בר רב הונא בר חייא, חזייה דגאים ליה מעילאי, אמר ליה חות ביה טפי; אתא אבוה אשכחיה, אמר ליה לא צריכת, הכי אמר אבוה דאימך משמיה דרב, ומנו רב ירמיה בר אבא לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד. איני, והאמר רב המנונא, תנא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו, היכי דמי, אילימא שעל הדד אמאי אין חייבין עליו, אלא לאו דכוליה. אמר ליה אי תניא תניא. והילכך כוליה אסיר, אלא שעל הדד אסור דאורייתא, ושלמטה ממנו אסור מדבריהם. תניא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו, [ושעל הכוליא אסור ואין חייבין עליו]. [והתניא חייבין עליו], ופרישו דשעל דד הטחול אסור וחייבין עליו, הא שלא כנגד הדד אסור מדרבנן ואין חייבין עליו; ושעל הכוליא, הקרום העליון שהחלב שוכב עליו אסור וחייבין עליו, והקרום התחתון הסמוך לבשר הכוליא אסור ואין חייבין עליו.
ולענין ניקור חוטי הדם והכשרן, גרסינן בפרק גיד הנשה אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דטחלי ודכפלי ודכולייתא משום תרבא, דידא ודלועא משום דמא. למאי נפקא מינה, הנך דמשום דמא אי חתיך ומלח להו שפיר דמי, והנך דמשום תרבא לית להו תקנתא. וחוטין שבגף העוף הרי הן כחוטין שביד בהמה, והילכך צריך לחתוך עצם האגפים, או לנקר אותו חוט דם שבתוכן, ומולחן. וכן חוטין שבלחי העוף. וחוטין שבכתף בכלל ידא הן, וצריך לחתכן או ליטלן. וכן כתב ה"ר אברהם בר' דוד באיסור משהו. וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל. וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן, וצריך לחותכן או ליטלן. וראיתי לראב"ד ז"ל שהוקשה לו מאי שנא הני תרי חוטי דם דקא חשיב טפי מכל שאר חוטי דם שבגוף. וניחא ליה דהני תרי לאו דווקא אלא אף הני תרי קאמר ולרבותא נקטינהו, דאע"פ שהן סמוכין לוורידין לא מיתכשרי בחתיכת הוורידין לקדירה אלא אם כן חתך להו ומלח להו, וכל שכן שאר חוטי הגוף, אבל לצלי מיהא מיתכשרי כולהו בחתיכת הוורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצי ליה שפיר. ואינו מחוור בעיני, דמדמני להו ואמר חמשה חוטי הוו, ופריט תרי משום דמא, משמע דליכא אלא הני תרי בלחוד, דאילו לדברי הרב ז"ל כולהו חוטי נמי דמשום דמא כך דינן, והיכי נחית למניין חמשא אי מניינא לאו דווקא. ואע"ג דאיכא בתלמודא מניינא ולאו דווקא, בארבעה מעניקין להם בפרק קמא דקדושין (ט"ז, ב'), ובשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא בסוטה פרק היה מביא (ט"ז, א'), ודכוותייהו טובא בגמ', מכל מקום לא שתיק גמרא מינייהו וקא מקשי ואזיל ותו ליכא, ואם כן הכא נמי הוה ליה לאקשויי ותו ליכא. ועוד דאם איתא כיון דחוטי דם טפי טובא מחוטי תרבא, היכי נסיב מניין מועט למרובה ומניין מרובה למועט, זו אינה תלמוד. והרב בעל העיטור כתב דמניינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל, דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול (קי"א, א'). ולא מסתבר לי כלל, דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הוורידין, אי משום דם האיברים כי לא פירש מישרא שרי, ואי משום וורידין עצמן, או משום שני חוטין אלו, אבר אבר למה, בנטילת וורידין וחוטין אלו לבד סגיא. אלא נראה לי דבששחט את הוורידין מיירי, ובשני חוטין אלו לבד קאמר, לפי שאין שנים אלו נשפכין דרך הוורידין, שאינן אדוקין בהן, אבל כל שאר החוטין שבגוף ניגרין הן ונשפכין דרך הוורידין, ולפיכך כל ששחט את הוורידין יצאו מידי דמן, ואפילו לקדירה במליחה לבד בלא חתיכה סגי להו כשאר הבשר, אבל שני אלו אינן יוצאין מידי דמן אלא בחתיכת עצמן, וזהו שפרט אותן כאן ונקט לה סתם, משום דבין ששחט את הוורידין בין שלא שחט הדין שווה בהן. וכן נראה לי ברור ועיקר.
<h2>דף צג:</h2>
גרסינן בפרק גיד הנשה אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא, עד תלתין יומין שרו בלא קליפה, מכאן ואילך אי אזרען אסירן, ואי לא אזרען שריין. מנא ידעינן, אי אית בהו סורייקי סומקי אסירן, ואי לא שריין. ומסתברא לי דכל תוך שלשים יום, אפילו אית בהו סורייקי סומקי שריין, דלאו דם הוא אלא מראה דם, וכשומנא בעלמא, וכדאמרינן גבי טחול (קי"א, א'). ותדע לך, דאי לאו הכי גבול שנתנו בהן שלשים יום, למה, דאי אית בהו סורייקי סומקי כאן וכאן אסירן, ואי לית בהו סורייקי סומקי כאן וכאן שריין.
אומצא ביעי ומוזריקי, פליגי בהו רב אחא ורבינא. בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והילכתא כרב אחא לקולא. והשתא אזיל ומפרש להו ובמאי פליגי האי אומצא דאסמיק, חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי, תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי, אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא, כלומר זו היא שנחלקו בו רב אחא ורבינא, חד אמר מישאב שיבא ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה, והילכתא מישאב שיבא ליה. וכן ביעי וכן מוזריקי. פי' ביעי, ביצי זכר ומשום קליפתן העליונה שיש בה סוריקי דדמא כמו שאמרנו למעלה. ופי' מוזריקי, וורידין. וכן פירש הרב בעל העיטור ז"ל, וכתב הרב ודווקא שלא נקבן בשעת שחיטה אבל נקבן הרי הן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה חאים דם ונפיק, שלא בשעת שחיטה קריר דם ולא נפיק, כדאיתא בריש פרק השוחט (כ"ח, ב'), הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ הוא ז"ל הני מילי נקב אבל חתוך מהני. ואינו מחוור בעיניי, דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דאפילו בנקב נמי ימצא דם מקום לזוב דרך שם, דהא רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי. אבל עיקר קושייתו אינה, דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם, הכי קאמר קריר דם חוטין שבגוף ודם הוורידין ולא נפיק בההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הוורידין, והוא הדין אלו חתך את הוורידין כולן לשנים לא נפיק דם מנפשיה, ואפילו על ידי צליה לא נפיק דם החוטין, כיון שנקרש הדם בתוך החוטין והחוטין בתוך הבשר טמונין, אבל בשחותך את הוורידין עצמן על ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם, והוא הדין לכל שאר החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמן דרך חתוכן, וכדאמר רב חסדא (כ"ח, ב') אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ועוד אכתוב דין הכשר בשרא דאסמיק למטה עם דין הכבד.
ועתה אבאר דין בשרא דאסמיק והכבד. גרסינן בפרק גיד הנשה אומצא, ביעי, ומוזירקי, פליגו בה רב אחא ורבינא. בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא, בר מהני תלת, דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והילכתא כרב אחא לקולא. ואוקימנא פלוגתייהו בדאנחינהו אגומרי, דאמרינן התם האי אומצא דאסמיק, חתכיה ומלחיה, אפילו לקדירה שפיר דמי; תלייה בשפודא, מידב דאיב ושרי; אותביה אגומרי, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישאב שייבא ליה, וחד אמר מיצמת צמתא ליה. והילכתא מישאב שייבא ליה. וכן ביעי. וכן מוזירקי. ומסתברא דאפילו לא הלך מראה אדמימות שבו, דאי בשהלך מראה אדמימות שבו, היכי מצי אמר רבינא דמצמת צמתא ליה, והא חזינן דלא צמתא, דהא הלך מראה אדמימות שבו. ואע"ג דלא הלך מראה אדמימות שבו, דם שבו הלך, והאי שומנא בעלמא הוא, וכדאמרינן (קי"א, א') גבי טחול, וכדאמרינן נמי (קי"ב, א') גבי כיכר שחתך עליו בשר רבא אכיל ליה, וקרי ליה חמר בשר. ובשרא דאסמיק, אי חליט ליה לא מהני ליה ולא מידי, דכיון דנצרר הדם הרי הוא כדם שפירש ואסור. וכדאמרינן בפסח שני (ע"ד, ב') האי אומצא [דאסמיק] הוא וחולייה אסור.
כמה ממנו אסור. גרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן, פנימי הסמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. והתניא פנימי הסמוך לבשר, אמר רב כהנא איקלודי מיקליד בהו. והתניא חיצון הסמוך לעצם, אמר רב הונא בר יהודה היכא דפרעי טבחי. ופנימי נמי לא אסרה תורה ממנו אלא שעל הכף בלבד, (צ"ו, א') דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, שנאמר אשר על כף הירך. ומיהו כולהו אסירי מדרבנן, (צ"ב, ב') דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר גוממו עם השופי. וקיימא לן כר' מאיר, דגרסינן התם (צ"ו, א') בר פאולי הוה קאים קמיה דשמואל, הוה מנקר אטמא, חזייה דגאים ביה, אמר ליה חות ביה טפי, אי לא חזיתך הוית ספית לי איסורא; אירתת נפל סכינא מידיה, אמר ליה דאורי לך כר' יהודה אורי לך. אמר רב ששת מאי דשקל בר פאולי דאורייתא לר' מאיר, ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר, דאי לר' יהודה אפילו דרבנן לא שייר. שומנו של גיד אסור כולו ממנהג קדושים, אבל מדאורייתא מותר, דגרסינן התם (צ"ב, ב') אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל, ואוקימנא בחלבו דגיד ומדאורייתא, דגרסינן התם ומודה שמואל שאסור מדרבנן, דתניא שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור.
גרסינן בפרק גיד הנשה איתמר טבח שנמצא אחריו חלב, רב יהודה אמר בכשעורה, ור' יוחנן אמר בכזית. אמר רב פפא ולא פליגי, כאן להלקותו כאן להעבירו. אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד, כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות. והילכתא להלקותו בכזית להעבירו בכשעורה. ומדקאמר הילכתא משמע דמר זוטרא לא לפרושי מילתא דר' יוחנן הוא דאתא אלא לאיפלוגי עליה הוא דאתא, דר' יוחנן בעי כזית במקום אחד ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות, ומשום הכי פסיק תלמודא כר' יוחנן דסתמא כזית דקאמר במקום אחד הוא דקאמר. וכן משמע מדברי ר"ח ז"ל דלא מייתי דברי מר זוטרא כלל. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא דברי מר זוטרא ומאי דפסק תלמודא, ולא נתברר דעתו בזה מה הוא.
ולעניין היתר הנאתו. גרסינן בריש פרק כל שעה (פסחים כ"א, ב') אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל, הא כתב לא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולגוי במכירה. מתיב ר' יצחק נפחא והרי גיד הנשה, דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ותנן שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. ופרקינן קסבר ר' אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, כלומר דכיון דכתב רחמנא לגר תתננה ואכלה, כל מה שראוי בה לגר באכילה התיר. ואקשינן הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר. ופרקינן מאן שמעת ליה דאית ליה אין בגידין בנותן טעם, ר' שמעון, דתניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ר' יהודה מחייב שתים ור' שמעון פוטר, לר' שמעון הכי נמי דאסור, דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה, ור' שמעון אוסר. ויש מרבותיי נוחי נפש שאמרו דכיון דקיימא לן כר' שמעון דאמר אין בגידין בנותן טעם, על כרחין גיד הנשה אסור בהנאה, דכשהותרה נבילה היא וחלבה הותרו גידה לא הותר, והילכך אסור ליתנו לנכרי ואפילו להשליכו לכלבו. אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב בתשובה דנראין הדברים דגיד הנשה מותר בהנאה, חדא דליתה דר' אלעזר במקום חזקיה, דחזקיה רביה דר' יוחנן ור' יוחנן רביה דר' אלעזר, ולית הלכתא כר' יוחנן במקום חזקיה רביה, וכל שכן דלית הלכתא כר' אלעזר במקום חזקיה דהוא רבה דרביה. ועוד דלעניין גיד הוי סתם במתני' להתירו בהנאה, כדתנן שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שגיד הנשה בתוכה, ומחלוקת דר' שמעון בברייתא, וקיימא לן כסתם מתני'. ועוד דר' יוחנן, דהוא רביה דר' אלעזר, פוסק בכל מקום הלכה כסתם משנה. וסוגיין כולה בפרק גיד הנשה הכי, דתניא התם (צ"ד, א') ובגוי בין חתוכה בין שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ושקלי וטרו עלה דההיא ברייתא כולהו בתראי אביי ורבא ורב אשי לתרוצה, ולא אדכרו כלל התם פלוגתא דר' שמעון. ואי קשיא לך הא דפרישו בגמרא היתירא דגיד הנשה משום דקסבר יש בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, ואנן הא קיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לפי מה שכתב הרב ז"ל דאין הלכה כר' אלעזר במקום חזקיה לא קשיא כלל, דההיא שקלא וטריא לר' אלעזר היא, הא לחזקיה לא צריכינן לה כלל, דלדידיה ליתן לן למיסריה בהנאה, דהא לא יאכלו בני ישראל כתיב. אבל הרב ז"ל תירץ דאיפשר דאפילו לר' אלעזר מטעמא אחרינא שרי, דמייתינן לה מקל וחומר מחלב, כדקא מייתי לה לר' יוסי הגלילי בשילהי שמעתא דהתם (פסחים כ"ג, ב'), דאמרינן מה חלב שענוש כרת ומותר בהנאה, גיד לא כל שכן. ור' שמעון דאסר פליג נמי בהא, דאית ליה אין בגידין בנותן טעם, ולית ליה קל וחומר, משום דאיכא למיפרך כדאיתמר התם מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה. ולדידן לא מיפריך, כדאמרינן התם ואידך, אנן בהמה קאמרינן, בבהמה מיהת לא אישתרי. וכיון דסתם מתני' שרי ליה בהנאה, ליכא למידחיה כלל, דהא לא פסיקא לן טעמא דשריותא משום דיש בגידין בנותן טעם היא, דהא אפילו מאן דאית ליה אין בגידין בנותן טעם שרי מדין קל וחומר. והא דאיתמר בריש שמעתא הניחא למאן דאית ליה יש בגידין בנותן טעם, אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, מאן שמעת ליה דאית ליה אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון, לרווחא דמילתא איתמר, משום דאשכח פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה בגיד הנשה בהנאה, ואשכחן דאיפליגו אינהו גופייהו בנותן טעם דגידין, תלי תניא בדתניא, ומיהו אנן כיון דבשילהי דשמעתין איתמר טעמא דקל וחומר, לא דחינן סתם מתני' בלא ראיה, אלא הדרינן לכללא דנקיטינן בכל מקום דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. ותדע דהא במסקנא (שם כ"ג, ב') אמרינן חזקיה ור' אבהו במאי פליגי, ולא אמרינן בגיד הנשה. אלו דברי הרב ז"ל ונראין. והר"ם במז"ל (פ"ח ממא"ס הי"ד) מן המתירין.
<h2>דף צד.</h2>
ולעניין אם אומרים בניקור רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן, כמו שאמרו אצל שחיטה (ג', ב'), אם לאו. שנינו בברייתא בפרק גיד הנשה השולח ירך לחבירו שלימה, אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, כלומר מפני שמקומה ניכר, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, כלומר מפני שאין מקומו ניכר. וכתב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל באיסור משהו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו, ואותו מנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור אם לאו, שהוא מותר ותולין בו שבקי הוא ויפה נקר, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא, והא לא אתי למיכל מיניה עד דמחוי לה לבקי, והבקי ודאי ידע אפילו בחתוכה אם ניטל ממנה גיד אם לאו. ואינו דומה למה שאמרו (ט', א') בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה שום היתר, לפי שאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיוודע לך במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן, דהשתא לגבי שחיטה, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אמרינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בבדיקת סכין ובהילכות שחיטה ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן. אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה לדקדק דדילמא טעמא דברייתא משום גזירת פושעין ומקילין היא, דכל שרואין אותה חתוכה בחיתוכא דישראל אתו למימר דמנוקרת היא יפה, הא אם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק על ידי בקי ידוע. ותדע לך דלפושע חיישינן, דתנן בפרק גיד הנשה (צ"ג, ב') שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר, ואקשינן עלה בגמ' במאי עסיקינן, אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבין לה, ופרקינן חתוכה דגוי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דחתוכה דגוי לא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חיתוכא דגוי לא ידיע, מדינא היכי סמיך ישראל בחתוכה היוצאה מתחת יד הגוי לומר שהיא מנוקרת, אלא על כרחין משמע דמשום פושע ומיקל קאמר; ואם כן אף אנו נאמר כאן דמשום חשש פושע ומיקל קאמר. ואע"פ שאמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דילמא שאני הכא דאיכא טירחא יתירה ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דלעיל לאו משום חשש פושע ומיקל קאמר, דתקנתא לרשיעי לא עבדינן, ודאקשינן שלימה לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחיתוכא דגוי לא ידיע, ואפילו הכי קאסר תנא דמתני' לשדורי חתוכא, ועל כרחין אי חתוכא דגוי לא ידיע טעמא דתנא משום חשש פושעין ומקילין הוא, ולפיכך קא מקשה ואזיל לטעמיה דתנא, כלומר לתנא דחייש לרשיעי שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, ואהדר ליה דחיתוכא דגוי מידע ידיע, ותנא דאסר בחתוכה לאו לפושע חייש, אלא לכולי עלמא שרי, דחיתוכא דישראל מיד ידיע ורוב המצויין במצוות בקיאין הן בדיקדוקיהן. כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה הרב ז"ל מן (י"ב, א') האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן אין חזקתו תרום. ומפרש טעמא דאמרינן דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם, והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים; טעמא דשוי שליח, הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, והלך ומצא תרום, הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי, ניחוש דילמא אתא איניש דלא בקי בהפרשת תרומות ואפריש ולא קרא שם, וקא שרינן טיבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל מצוות מומחין הן, וכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי. וכן הניקור הזה. ע"כ.
<h2>דף צו:</h2>
ולענין תערובתו. שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כלומר אע"פ שלא נתבשל בה אלא גופו של גיד, דקסבר האי תנא יש בגידין בנותן טעם, אע"ג דעץ הוא יש בו קצת טעם לאסור תערובתו. ולית הילכתא כוותיה, אלא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דאמר אין בגידין בנותן טעם, (צ"ט, ב') דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם. וקיימא לן כוותיה, דגרסינן התם ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא, הוה יתיב ר' יהודה בר זבינא אבבא, אמר ליה מאי אמר לך, אמר ליה שרייה ניהליה, אמר ליה תאני ועייל קמיה, אמר ליה זיל אימא ליה לההוא דיתיב אבבא לא תצערן, אין בגידין בנותן טעם. כי אתו לקמיה דר' אמי משדר להו לקמיה דר' יצחק דמורי להיתרא משמיה דר' יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה. והילכתא אין בגידין בנותן טעם. פי' בגופו של גיד, אבל שומנו וקנוקנות שבו יש בהן בנותן טעם ואוסרין הן תערובתן. ויש מי שאומר דאפילו שומנו וקנוקנות שבו אין אוסרין תערובתן בנתינת טעם, דהא אינהו משום גזירת גופו של גיד נגעו בהם, ואם הגיד שהוא העיקר אינו אוסר תערובתו בנתינת טעם, היאך נגזור בשומנו וקנוקנות שבו משום גזירה דגיד. ומביאים ראיה ממה שהקשו בריש פרק גיד הנשה (פ"ט, ב') גיד הנשה נוהג במוקדשין, פשיטא, משום דאקדשיה פקע איסור גיד הנשה מיניה. וכי תימא סבר האי תנא אין בגידין בנותן טעם, ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא, ומי סבר תנא אין בגידין בנותן טעם, והתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. ואם איתא דאפילו מאן דאמר אין בגידין בנותן טעם סבר דשומנו וקנוקנות שבו אוסרין תערובתן בנתינת טעם, מאי קושיא, לימא ליה לעולם קסבר אין בגידין בנותן טעם, ודקתני ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה, בשנתבשל בה שומנו וקנוקנות שבו. וליתא, מדגרסינן התם (צ"ז, א') אמר רבא אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בששים; מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא, כגון קדרה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין; מין בשאינו מינו ואיסורא, כגון בשר בחלב ואיכא קפילא, בקפילא; מין ומינו דלא יכיל למיקם אטעמא, כגון שמנוניתא דגיד הנשה, בששים. וכך הגירסא ברוב הספרים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. וכן נמצאת בפירושי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. ועוד דגרסינן התם (צ"ז, ב') הנהו אטמתא דבישרא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא, רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי. אתו ושיילוה למר בר רב אשי, אמר להו אבא שרי. וקא מפרש התם דפלוגתייהו במליח הרי הוא כרותח, אי כרותח דצלי קאמר או כרותח דמבושל קאמר. אלמא כולהו סבירא להו דבנתבשל אסור. והני רבנן בתראי ודאי אין בגידין בנותן טעם סבירא להו, דהא איפסקא הילכתא בהדיא בגמ' דאין בגידין בנותן טעם. והא דלא אוקי בריש פרק גיד הנשה הא דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בנותן טעם אסורה, בשומנו וקנוקנות שבו, תירץ רבינו יעקב דסתם גיד דקתני לא משמע ליה שומנו וקנוקנות שבו אלא גופו של גיד. ועיקר.
<h2>דף קט.</h2>
ולעניין בשר שנתבשל עמו בשלא קרעו, אם נתבשל בעודו דבוק עם העוף, שמעתי משם רש"י ז"ל שמשערין בכל העוף. ולא ידעתי טעם לדבר, ואם מפני שהוא דן הכל כחתיכה אחת, ואמרינן בכוליה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן, הא ליתה, דירך שנתבשל בה גיד הנשה יוכיח, שאין משערין אלא בגיד לבדו ואפילו למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, ואף כאן בלב לבדו משערין ולא בכוליה עוף.
ולעניין הלב במליחתו ובישולו. הלב שני מיני דמים יש בו, דם של עצמו, ודם הנכנס בתוכו בשעת השחיטה, שהבהמה או העוף מתאנחים והלב שואף אליו דם מחוצה לו. דם של עצמו בשלא פירש מותר כשאר דם האיברים, ומליחתו מכשירתו אפילו לקדירה מאותו דם, אבל דם שבתוך חללו הבא לו מחוצה לו אינו יוצא על ידי מליחה, אלא צריך קריעה, ואפילו לצלי, מפני הדם הכנוס לתוכו. לא קרעו ואכלו, אם לב בהמה הוא, שמתאסף לתוכו דם כזית, חייב עליו כרת; ואם של עוף, שהוא קטן ואין מתאסף לתוכו כזית, אסור ואין חייבין עליו כרת. וזו היא ששנינו בפרק כל הבשר (ק"ט, א') הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. ואמרינן עלה בכריתות פרק דם שחיטה (כ"ב, א') אמר ר' זירא אמר רב לא שאנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. ואקשינן עליה מיהא דתניא בפרק דם שחיטה (שם) דם הטחול דם הלב דם כליות דם איברים הרי אלו בלא תעשה. ופרקינן כי קתני אין חייבין עליו בדם דיליה, כי קאמר רב בדם דאתי מעלמא. ומעלמא מהיכא אתי ליה, אמר ר' זירא אמר רב בשעה שהנשמה יוצאה מסריף. ולפיכך המולח את הלב צריך לקורעו ולהוציא דם שבתוכו, לא קרעו בשעת מליחתו קורעו לאחר מליחתו ומוציא את דמו. וכן הדין לעניין בישולו שאם לא קרעו ובישלו, קורעו לאחר בישולו ומותר. דתניא בפרק כל הבשר הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. ולא שנא צלאו ולא שנא בישלו בקדירה, משום דלב שיע ולא בלע, כדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין (ע"ד, ב'). וכן פרש"י ז"ל ועיקר, דסתם בישול בקדירה משמע. וכן דעת ה"ר זרחיה הלוי ז"ל. ואע"פ שרבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל פירשה בצלי דווקא. אלא שאין אני מאריך כאן בראיותיהן, והכל מבואר בחידושינו בפרק כל הבשר (ק"ט, ב'). ואם תקשה והיאך איפשר שינצל מלבלוע מחמת דשיע, והנה הוא חלול ופתוח בכמה מקומות להוציא ולהכניס דם, ואם כן תתירנו אפילו נתבשל עם הנבלה. וזו מקושיותיו של הר"ם ב"ן ז"ל. ועל דבר זה סמך לפרשה דווקא בצלי. ואנא גברא רבא חזינא תיובתא לא חזינא, דמאי קושיא דדילמא אפילו נתבשל עם הנבלה הכי נמי, ומאי תימהא טפי בלב יותר מבכבד, דאמרינן (תרומות פ"י, מי"א) הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואוקימנא בכבד דאיסורא, ואינה נאסרת בכבד דהיתירא שנתבשל בקדירה של איסורא. ועוד דדילמא נתבשל בקדירה של נבילה אסור, ודם שאני משום דדם מישרק שריק, ואינו נבלע בלב דשיע ואפילו נתבשל עמו. והשתא אתי שפיר דקתני בהדה הכחל והלב, ובתרויהו קתני נתבשל, ובכחל ודאי נתבשל בקדירה קאמר, והילכך בר זוגיה נמי, דהיינו לב, אף בנתבשל בקדירה קאמר. וכן עיקר.
<h2>דף קיא.</h2>
והיכא דשלקו בקדירה בפני עצמו בלא מליחה ובלא חליטה, מסתברא דשרי, דהא ר' אמי שלקי ליה ואכיל, לפי שפולטת ואינה בולעת, ואמר אביי למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי ותנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת. וגרסינן התם רב שבא איקלע לבי רב נחמן, קריבו ליה כבדא שליקא ולא אכל, אמרו ליה בר בי רב דלגאו לא אכיל, אמר להו גמו לשבא, ואוקימנא הא דרב נחמן ורב שבא כתנאי, דתניא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת, שפולטת ואינה בולעת. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרת ונאסרת, שלוקה אוסרת ונאסרת. ופרש"י ז"ל שלוקה שנשלקה הרבה ומשום הכי נאסרת לפי שאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. ור' אליעזר סבר דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה, ופולטת היא ואינה בולעת כלומר לעולם היא פולטת. וקיימא לן כר' אליעזר, מדר' אמי דשלקי ליה ואכיל, ורב נחמן נמי דשליק ויהיב ליה לרב שבא. והא דחלטי ליה לרב הונא ולרב נחמן, הני מילי לבשולי בהדיה בשרא, אבל למיכל באפיה נפשה לא חלטי ליה כלל, דהא כי יהיב ליה לרב שבא לא חליט ליה. והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי אבל לא טוו ליה מעיקרא אסור, כמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל, מסתברא לי דלכתחילה קאמרי אבל דיעבד שרי, דהא תלמוד פולטת ואינה בולעת. ותדע לך נמי דהא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואייתיאו לקמיה כבדא וחזא סמפונא דכבדא דהוה מלי דמא ואמר להו ואמאי תעבידו הכי, ומדאמר להו הכי שמע מינה דלא אסר להו האי אלא דמיליף להו מכאן ולהבא היכי עבדי. אע"פ שראיתי לר"מ במז"ל (פ"ו ממא"ס ה"ח) שכתב הכבד שבישלה ולא הבהבה באור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדירה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו. ע"כ. אולי פסק הלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, ואין דבריו מחוורין.
ומסקנא דשמעתא משמע דלא סגי ליה לקדירה במליחה לבד, דאמרינן התם רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו ליה תלת סוואן טחיי, אמר להו מי הוה ידעיתו דאתינא, אמרו ליה מי עדיפת לנו משבת דכתיב וקראת לשבת עונג, אדהכי חזא סמפונא דכבדא דהוה מלי דמא, אמר להו אמאי תעבידו הכי, אלא היכי ניעביד, אמר להו קרעוה שתי וערב וחתוכה לתחת. כלומר ובהכי שרי ואפילו לקדרה. וכן כתב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה איתמר ועל ידי מליחה. וראיה לדבר, שהרי ה"ר יצחק לא הביא זו המימרא בהלכותיו, ואם כן הוא דאפילו לצלי בעינן קריעה שתי וערב וחתוכא לתחת, הוה ליה למיכתבה, אלא שמע מינה לקדירה איתמר, והשתא דתקינו רבוואתא דלא למיכלה בקדירה אלא בהיתר צלייה, משום הכי לא איצטריך למיכתבה, דכל לצלי לא בעינן חתוכא כלל. שמע מינה. עד כאן לשון הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירשה לצלי, ואפילו הכי צריך חתיכה שתי וערב וחתוכיה לתחת, כלומר על פני האש, כדי שיזוב הדם היטב. ואינו מחוור, דלצלי לא גרע מאומצא דאסמיק וביעי ומוזירקי דאסיקנא בפרק גיד הנשה (צ"ג, ב') ובפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד, ב') דבין תלינהו בשפודא בין אנחינהו אגומרי מישרא שרו דנורא מישאב שייבא. ומכל מקום ראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל דוורידין ואומצא דאסמיק שאני שפניהן על פני האש, כמו שכתבתי למעלה אבל הכבד מוזירקי דמא יש בתוכו, ואינו יוצא מידי דמו עד שיקרענו. אלא משמע דכולה שמעתין לקדירה היא, אבל לצלי אפילו בלא קריעה שפיר דמי, וכי טווייה נמי שרי אפילו לקדירה. אלא שהר"ם ב"ן ז"ל כתב בשם בעל הלכות ז"ל דמאן דמטווי כבדא בשלימא צריך לחתוכי, מאי טעמא דאזיל דמא ומיכניף בסמפונות דכבדא. והיכא דלא קרעיה, קרע ליה לאחר בשולה ומותרת. והוא ז"ל כתב דמכל מקום לכולי עלמא אם לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו בחתוכא לתחת נתבשל בקדירה אינה אוסרת, ולא החמירו הגאונים ז"ל לצלותו אלא לכתחילה, אבל לאסור אחרים בדיעבד לא, וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוה יפה וחתוכא לתחת כדי שיעור זמן מליחתו, ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל, דהתורה חסה על ממונן של ישראל.
ולעניין מליחת הטחול, צריך מליחה כשאר הבשר, ודמו אסור דאורייתא כדם האיברים, כדתניא בברייתא בכריתות פרק דם שחיטה (כ"א, ב') דם הלב, דם הטחול, דם הכליות, דם האיברים, הרי אלו בלא תעשה. והא דגרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, א') גבי כבדא קרעוה שתי וערב וחתוכא לתחת, הני מילי כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא, כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי בעידנא דעביד מילתא, לאו למימרא שאין דמו אסור משום דם, אלא הכי קאמר הני מילי דבעינן קריעה שתי וערב וחתוכא לתחת בכבדא, דאיכא דמים יתירים, אבל טחול כל שמלחו, אפילו לא קרעו, כשאר בשר דעלמא, ואפילו לקדירה שפיר דמי, דמראה אדמימות שבו לאחר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא.
ולעניין לבשל כבד עם בשר בשפוד אחד, גרסינן בפרק כל הבשר כבדא עילויה בשרא שרי, דדם מישרק שריק, כחלא עילוי בשרא אסור, חלבא מיסרך סריך. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילויה בשרא שרי, חלב שחוטה דרבנן, כבדא עילויה בשרא אסור, דם דאורייתא. דרש מרימר הילכתא בין כבדא בין כחלא תחותי בשרא שרי, עילויה בשרא דאיעבד אין לכתחילה לא. רב אשי איקלע לבי רמי בר חמא חמוה, חזייה לבריה דחמוה דשפיד כבדא עילויה בשרא, אמר כמה יהיר האי מרבנן, דהא אמור רבנן דאיעבד אין לכתחילה לא. וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עילויה בשרא לתותי בשרא, לפי שהיו צולין בתנור, ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה, אבל לדידן פעמים שהראש למעלה והזנב למטה או בהפך, ולעולם אסור לכתחילה בין למעלה בין למטה.
<h2>דף קיא:</h2>
ואקשינן אמאי אסור לאכול בה רותח, ליטעמיה קפילא. ופרקינן אי איכא קפילא הכי נמי, כי קאמינא דליכא קפילא. וקשיא לי דהא דאמרינן אסור לאכול בה רותח, לכתחילה משמע, ואם כן מאי מקשה ליה ליטעמיה קפילא, ומאי קא משני אי איכא קפילא הכי נמי, וכי איכא קפילא מי שרינן ליתן בה רותח לכתחילה ולמיטעמיה קפילא ולמיכליה. ומסתברא דלא למישרי ליתן לכתחילה ולאכול קאמר, אלא דאסור לאכול בה רותח, תרתי משמע, משמע אסור לאכול לכתחילה רותח באותה קערה, ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה, ועלה קא מקשה אמאי אסור הרותח שבה, ליטעמיה קפילא, וכדתניא קדירה שבישל בה חלב לא יבשל בה בשר, ואם בישל בנותן טעם. ועלה קא מהדר אי איכא קפילא הכי נמי, דבדיעבד מטעמינן לקפילא וסמכינן עליה ושרינן. אבל להתיר את הקערה על ידי טעימת תבשיל שבה לא.
<h2>דף קיג.</h2>
ושיעור מליחה כתוב בהלכות גדולות שהוא כשיעור צלייה. ואחר שיעור מליחתו מותר לקדירה, ואינו צריך חליטה ולא להרתיח מים שבקדירה, אלא כל ששהא שיעור מליחה נותן לקדירה ואפילו לקדרה צוננת, דאין אחר מליחה כלום, ולא אמרו חליטה ברותחין אלא בכבדא בלא חתיכה ובלא מליחה. וכן דעת ה"ר אברהם ז"ל. וכן שדרו ממתיבתא דלא בעינן רותחין, דכי בעינן רותחין לחליטה הני מילי דשדי ליה בלא מליחה, דחליט ליה עמודא דרותחין, וכיון דלאו כל איניש יכיל למיקם על שיעורא דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה. וכן עיקר. והתמה מן הר"ם במז"ל (פ"ו ממא"ס ה"ו) שהצריך לחלוט את הבשר במים חמים.
ולעניין מליחת בני מיעיים עם בשר, יש מי שאוסר, ואם עבר ומלח אסורין. ונתן טעם לדבריו דכיון דאין מחזיקין בהן דם ואינן פולטין, כשפולט הבשר בולעין הן, וכדרך שאמרו בעופות ודגים שמלחן זה עם זה. ורבותינו בעלי התוספות אמרו דמותרין הן, ולא דמי לדגים ועופות, דהני כיון דלית בהו דם אין בולעין דם הבא עליהן אלא מישרק שריק ואזיל ליה בהדי מילחא, אבל דגים כיון דרפו קרמיהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות. ואין הטעם הזה מחוור בעיני, אלא נראה לי דאע"פ שאין מחזיקין בהן דם, ציר ודאי יש בהן, ודבר הניכר לעינים הוא, וכל שפולטין ציר אין בולעין דם, וגמרה פליטת דם הבשר ועדיין בני מיעיין פולטין ציר. ומעשים בכל יום ומולחין אותן עם בשר ואין נמנעין. ומנהגן של ישראל תורה היא. ומסתברא כשמולחין כרכשא, אין מולחין אותה אלא בצד החיצון שהוא צד השומן, ששם הדם מצוי בשומן, לא כהללו שמהפכין אותה ככיתונא ומולחין אותה מאותו צד, שהרי אין מחזיקין דם בגופה של כרכשא אלא בשומנה, ובמקום שמחזיקין בו דם שם צריך מליחה.
<h2>דף קיז.</h2>
במה נוהג. חלב נוהג בבהמה, שנאמר (ויקרא ז', כ"ג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ובפרק קמא דכריתות (ד', א') ילפי לה מקרא דכתיב (ויקרא ג', י"ז) חקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, דכתיב בעיניינא דקדשים, וקדשים בההוא עיניינא לא אית בהו חיה, אף כל חלב שור וכשב ועז כי כתיב ליה נמי סתמא לא איכא לספוקי בחיה, והא דפרט הכתוב שור וכשב ועז, אשמעינן קרא דבעינן דבר השוה בשלשתן, לאפוקי אליה דחולין דלא מיתסרא. ומיהו בכריתות בפרק דם שחיטה (כ"א, א') מרבי חלב כוי, ואפילו למאן דאמר כוי בריה בפני עצמה היא, דהתם מרבינן דמו מכלל ופרט וכלל, ואמרינן מאי קסבר, אי קסבר כוי ספיקא, איצטריך קרא למיסר ספיקה, ופרקינן אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא. ואמרינן אשכחן דמו, חלבו מניין, ת"ל כל חלב. ותנן בפרק שני של מסכת בכורים כוי יש בו דרכים שווה לבהמה. כיצד, חלבו אסור כחלב בהמה.
